הנחלת המורשת הציונית לאומית לדורות הבאים הייתה נר לרגליו של (רס"ר) חזי עובדיה, שהיה ממעצבי דמות החייל בצה"ל ועמד על העמקת הזיקה של המורשת הלאומית ציונית, באמצעות הידע והנסיון אשר רכש במהלך חייו.
מטרת הארכיון, אשר כולל בתוכו נכסי מורשת בעלי ערך צבאי, היסטורי ותרבותי יהודי, היא להנגיש, לחשוף ולהנחיל את המידע לציבורים רחבים ככל האפשר.
המקוריות והנדירות של החומרים, לצד חווית החיפוש והגילוי - מעמיקים את תחושת השייכות לארץ ישראל, מעצימים את הזהות הקולקטיבית של הדור החדש של הישראלים, שהוריהם נולדו באתיופיה, ומאפשרים לו להתחבר לשורשי הערכים העמוקים שהנחילו אבותיהם באמצעות קולות, תמונות ומכתבים הספוגים בחוכמת אבותיהם.
בארכיון שני נושאים מרכזיים – מורשת יהדות אתיופיה וקהילות ישראל ומורשת צבאית, והוא כולל סרטים, צילומים בלעדיים, הקלטות מרגשות, מסמכים נדירים, מכתבים אישיים ועוד.
התכנים ההיסטוריים שבארכיון שזורים זה בזה ומלווים את חייו ופועלו של (רס״ר) חזי עובדיה - מראשית פעילותו של חזי בהגנה, דרך השירות בבריגדה, ארגון והקמת צה"ל, ייסוד ביה"ס למנהלה, וסיפור עליית ביתא ישראל. הסיפור החל עם לידתו של חזי באסמרה שבאריתריאה ועד עלייתו לארץ ישראל בשנת 1935 כשהוא בן 14.
חזי עובדיה נפטר בניסן תשע"ב 29.3.2012 ונטמן בבית העלמין סגולה בפתח תקווה ליד הוריו שלמה ורומיה חזי ואשתו מרגלית חזי לבית רצאבי.
ארכיון זה מציג את מורשתו של הרס"ר הצה"לי המפורסם ביותר, שהיה לאגדה עוד בחייו ולא בכדי. אדם שהעמיד את כל יכולותיו שהתפתחו בצה"ל למען מטרה כה נשגבה של קיבוץ שבטי ישראל.
חזי נולד בשנת 1922 באריתריאה הגובלת עם אתיופיה בעיר אסמרה שהייתה מושבה איטלקית, להורים יוצאי תימן (אחרי מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 הייתה אריתריאה חלק מהפדרציה של אתיופיה). לאביו שלמה, שהיה הרב הראשי, השוחט, המוהל והמקדש של העיר, ולאימו רומיה חזי שהייתה מטפלת בנשים עקרות. בשנת 1927 בבית הספר האיטלקי קפץ כיתה מכיתה אלף לכיתה גימל, ובשנת 1928 קיבל אות הצטיינות בלימודים – צלב הברזל ממרשל אמיליו דה-בונו (Emilio De Bono) , שפיקד על צבא איטליה במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה.
1935 – עלה לישראל ומהאוניה הישר לפתח תקווה לשכונת מחנה יהודה, עבד בפרדסי פתח תקווה ובבניין. בשנת 1936 התגייס להגנה בפתח תקווה ובשנת 1937 התגייס לנוטרים והייתה לו הזכות לשאת נשק בגלוי כמתנדב להגנת פתח תקווה. בשנת 1938 התגייס לפלוגות הלילה של אורד וינגייט תחת פקודו של חיים לבקוב, להגן על צפון הארץ במלכייה.
משנת 1940 שירת בבריגדה היהודית הלוחמת וזכה להילחם באוייב הגרמני כמפקד החוד בחזית האיטלקית בסניו, תוך פציעה אנושית וכמעט מוות – בעל אות "פס הזהב".
בשנת 1943 בגדוד הראשון, כספק מזון לכוחות בנות הברית בצפון הארץ, לדביזיה החמישית בביירות, וכמבריח יהודים לחיפה במשאית. מסלק נשק ותחמושת ומבריח לבית החרושת של שמן בחיפה.
בשנת 1945 נפגש עם שארית הפליטה ממחנות הריכוז והייתה לו הזכות להצלתם והעברתם לישראל כפעיל עלייה ב'.
בשנת 1946 בבריגדה, אחראי לאיסוף שלל מטעם ההגנה, נשק ותחמושת מאירופה לאחר המלחמה והעברתם לליאון בצרפת להברחה לארץ.
בשנת 1947 – חזר להגנה, עד הגיוס לצה"ל.
במרץ 1948 – התחתן ובסיום טכס החתונה התייצב לקרב (אבו כביר) ביפו בתחנת הקמח בחומה. בהמשך הגיוס לצה"ל, הקרב על תל-השומר הכרזה על הקמת צה"ל והמסדר הראשון 15.5.48 לראש הממשלה בן-גוריון במחנה תל-השומר כרס"ר המחנה.
היה ממייסדי ביה"ס למנהלה, משטר ומשמעת, וממעצבי דמות החייל בצה"ל, כ"אבי הטירונים" וכ"אבי הרס"רים". ארגן והדריך את 35 מצעדי צה"ל הארציים בימי העצמאות.
1950 – צעדות, הדרכת הצועדים בישראל ובהולנד. הכין 3 טקסים להבאת עצמותיו של תיאודור הרצל מבית הקברות באוסטריה, טקס בת"א, בירושלים ובהר הרצל.
1951 – היה בין מייסדי שכונת צהלה, שיועדה לאנשי צבא ובטחון. שם גדלו ילדיו רוז, עפרה ורום
1967 – שחרור ירושלים והקרב על הר הבית ביום ד' אחר הצהרים וביום חמישי בבוקר כיבוש עזה וכרס"ר רצועת עזה וצפון סיני. בעזה נפצע ונשאר נכה (נעזר במכשיר שמיעה).
1966 – עליית האתיופים וקליטתם. טיפל בסוגיות שונות של יוצאי אתיופיה בישראל ובפניות של יהודים שנמצאים באתיופיה ומתקשים לעלות ארצה.
במקביל לשירותו בצבא בשנת 1966 לקח בפעם הראשונה חופש מהשירות הצבאי ויצא ל"מסע שורשים". אחרי 30 שנה מיום עלייתו לישראל הגיע לנמל מסאוה שבאריתריאה מאילת דרך הים ומשם לבירה אסמרה עיר הולדתו.
הביקור השני שלו באתיופיה היה בשנת 1971 כאורח של מפקד המשמר המלכותי הגנרל קבדה וורקו.
ב-1974 השתחרר מצה"ל. עם שחרורו ובמקביל לפעילותו למען יהודי אתיופיה, פעל להחזיר למוטב צעירים משכונת נווה שרת שליד צהלה, פעילות זו הביאה אותו לבסוף לפקד על המשמר האזרחי בצהלה למשך 10 שנים ולהרחיב את חגורת הביטחון באזור.
בשנות החמישים בהיותו רס"ר בה"ד 4 (שהיה "כור ההיתוך" הצהלי), יזם את אימוץ היישובים בקוע וגבעת כ"ח. יזם הכנסת מורות חיילות לעזור ולתמוך במשפחות העולים. ללמד את הגברים שימוש בנשק להגנה עצמית, וחקלאות להקמת "גן ירק" ליד הבית ואת הנשים, הגיינה כללית והתמצאות בסביבת המגורים כמו הליכה לקופת חולים ולטיפת חלב.
בהיותו רס"ר בקו"מ (בסיס קליטה ומיון בתל השומר), ובעקבות אישפוזם של 3 חיילים יזם את אימוץ בית החולים לנפגעי נפש באר – יעקב. פעולות שכללו הוצאת עיתון, השתתפות בצעדות, הליכה החוצה מהמקום לתיאטרון הקאמרי, הקים קבוצות כדורגל וכדורעף ובחגים היה יוזם מסיבות עם תזמורת בקו"מ. הפיח רוח טיפולית חדשה שלא הייתה מקובלת באותם הימים בעידודו של מנהל בית החולים פרופ' ראובן מאייר ז"ל.
גולת הכותרת של פעילותו הייתה ונשארה פריצת דרך במאבק להכרה ביהדותם, עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה.
נסע רבות לאתיופיה על מנת למפות את הכפרים ולהיפגש עם הפלאשים ומנהיגיהם, "ראיתי בעיניהם את הכמיהה לעלות לישראל" (מתוך הספר "בזכותם" מאת יצחק נימצוביץ). בעזרתו של הקיסר היילה סלאסי הביא תשמישי קדושה לכפרים מטעם הרבנות בישראל. אחרי ההפיכה הצבאית תוך סיכון חיים (ובעזרת המוסד) השתתף בחילוץ יהודי אתיופיה והעביר לצבא השליט תשלום עבור כל אחד מהיוצאים.
היה מזכ"ל הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה – נציגם ודוברם של יהודי אתיופיה שנים רבות תוך שהוא פועל מתוך בית פייטלוביץ בתל אביב.
מחקריו על תולדותיהם ושורשיהם של יהודי אתיופיה והכנת הטיעונים בדבר יהדותם היוו פריצת דרך ששימשה את הרב עובדיה יוסף בבואו לפסוק בעניין יהדותם של עולי אתיופיה. וכך פסק הרה"ג הרב הראשי לישראל הראשון לציון שליט"א עובדיה יוסף ביום שני בשבת, ה' לחודש מנחם אב תשל"א (26.7.1971) :
בהיותי מכהן כרבה הראשי לתל- אביב-יפו וראש אבות בתי הדין הרבניים בת"א, קבלתי בלשכתי את מר חזי עובדיה לפי בקשתו לשיחה בעניין הפלשים יהודי אתיופיה, באותה פגישה זימנתי את הרב אלעזר הגר, המזכיר הכללי של הרבנות הראשית לת"א-יפו ושנינו שמענו את טיעונו של מר חזי האיש הידוע לכל בית ישראל, כאיש לוחם ואמיץ בשורות חיילי צה"ל למען העם והמדינה. ….
משהובאה הבקשה בפני ע"י מר חזי עובדיה ודבריו נגעו ללבי ונפשי כאחד, כאיש לוחם ואמיץ למען עמו ושעומדים לו זכות אבותיו שאביו היה רב ראשי ליהודי אסמרא, והוא הוכיח לי שאכן גם היה השוחט בבריגאדה היהודית במצרים ולמד תורה ומצווה, ויודע בדברי חכמים וקורות הדורות, הקדיש מספר שנים לחקר שבטי ישראל שהדרימו, חקרתיו ושאלתיו שאלות לרוב והציג בפני ספרים וכתובים לרוב ונוכחתי שבקי הוא בענייניי יהודי אתיופיה ומנהגיה, וכן הביא בפני מספר מבחורי העדה (בנימין אדהנני, יוסף יונס ז"ל, יצחק אליאס ז"ל - א.א) אשר עמדו בפני ואותם חקרתי ושאלתי בדבר התורה שבידם והמצוות שקיימו כפי שהיא בידם, ידעו שאלותיי וענוני בברור בשפת העברית שכבר ירשוה ושגורה בפיהם ומהם למדתי יותר ממה שכתבו אחרים כי אכן יכולתי למלא את מחשבותיי ולספק דרישותיי בעניינם."
בסופו של עניין, פסק הרב הראשי לישראל הראשון לציון שליט"א עובדיה יוסף שיהודי אתיופיה הם יהודים ושצריך להחיל עליהם את חוק השבות.
מתוך דאגה ואהבה לאחיו האתיופים אותם פגש במסעותיו הרבים, הוא פרש מהצבא בכדי להקדיש את עצמו לעשייה החשובה בעיניו מכל והיא העלאת אחיו לארץ . עשייה למען האתיופים מחד וכמעשה ציוני מאידך לשחרור לאומי של העם היהודי היושב באתיופיה. "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה י).
חזי הדריך חוקרים רבים בארץ ובעולם ומחקרים רבים מסתמכים על מומחיותו בתחום. הופיע בהרצאות ובסימפוזיונים, ברדיו וברשתות הטלוויזיה בארץ ובחו"ל. בהרצאותיו העמיד תלמידים וחוקרים רבים. בהרצאותיו בפני האתיופים שכבר גדלו בארץ, העמיק את ידיעתם במורשת התרבותית של עמם והביא לידיעתם את התשתית שהוקמה על מנת להביא את משפחותיהם.
דמותו הינה דמות מופת שהקדישה את כל חייה לעשייה ציבורית. מעשיו לאורך השנים מצביעים על שילוב של אידיאולוגיה חברתית-ציונית יחד עם יכולת יישום וביצוע.
כאיש צבא שימש דוגמה ומופת אישי בדרכו, בהליכותיו, ביושרו האישי, ובאהבת האדם שבו.
פעל באחריות ובמסירות למען כל חייל או חיילת שהיו במצוקה ובאותו אופן סייע לטפל בעניינים השונים שעלו מתוך מצוקת עולי אתיופיה. בשנת 2008 והוא בן 86 נסע בפעם האחרונה לאתיופיה למען הגדלת מכסות הקמח האתיופי (טף) לארץ המשמש בסיס ללחם האתיופי (אינג'ארה).
מסכת חייו צמחה במקביל עם חיי היישוב במדינה הקולטת עלייה, תוך גילוי מעורבות ואחריות כלפי המעשה הציוני. במעשיו שימש דוגמה ומקור השראה למסירות אין קץ וחתירה לפתרונות יצירתיים להעלאת אחיו היהודים.
פעילותו המצטברת בלטה בצד המקצועי צבאי שנודעה כ"אבא של החיילים" בצה"ל, בצד ההתנדבותי חברתי בעת ששימש כמפקד המשמר האזרחי בצהלה, ובמקביל תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה בהגשמת החזון הרוחני שלו להעלות את אחיו יהודי אתיופיה לציון ירושלים.
חזי היה אדם שראה בשם משפחתו סימן לקיבוץ שבטי ישראל
חזי – חי זרענו יקבץ